היקשרות בגיל הרך

השנים הראשונות לחייו של ילד הן הרבה יותר מתקופה שבה הוא לומד ללכת, לדבר או להיגמל מחיתולים. למעשה, כשאנחנו מדברים על הגיל הרך, אנחנו מתייחסים לרוב לתקופה שמלידה ועד גיל 6-7 - שנים שבהן נבנים הבסיס הרגשי, תחושת הביטחון, היכולת לווסת רגשות והאופן שבו ילדים לומדים להבין את עצמם ואת העולם סביבם.

אלו שנים מלאות שלבי התפתחות משמעותיים: כניסה למסגרת, פרידות ראשונות, לידת אח או אחות, פיתוח עצמאות, התפתחות חברתית, התמודדות עם תסכול, רכישת גבולות והמעבר ההדרגתי מילדות מוקדמת אל שנות בית הספר.

בתוך כל השינויים הללו, יש מרכיב אחד שנשאר הבסיס לכל השאר: הקשר בין הילד לבין הדמויות המטפלות בו.

אולי זה נשמע כמעט מובן מאליו, אבל בעידן שבו הורות מלווה באינסוף עצות, שיטות וטבלאות התנהגות, קל לפעמים לשכוח שהדבר החשוב ביותר עבור ילד צעיר אינו הורה מושלם, אלא הורה שהוא מרגיש איתו בטוח.

מהי היקשרות?

היקשרות (Attachment) היא הקשר הרגשי העמוק שנוצר בין הילד לבין הדמויות המטפלות בו.

זהו לא רק קשר של אהבה. זוהי התחושה הפנימית של הילד שיש לו למי לפנות כשקשה לו, שמישהו רואה אותו, מנסה להבין אותו ונמצא לצידו גם כשהוא עצוב, כועס, מפוחד או מוצף.

מתוך החוויה הזו, הילד לומד בהדרגה:

• ✦העולם הוא מקום בטוח.
• ✦הרגשות שלי לגיטימיים.
• ✦אני ראוי לאהבה ולקבלה.
• ✦אפשר לסמוך על אנשים.
• ✦גם כשקשה, אני לא לבד.

דווקא מתוך התלות הזו, תתפתח בהמשך העצמאות.

בניגוד למה שנהוג לחשוב - הקשר אינו עומד מול גבולות.

אחד החששות הנפוצים של הורים הוא שאם נהיה קשובים מדי, מכילים מדי או רכים מדי, הילדים "ינהלו אותנו". אבל למעשה, המחקר והניסיון הקליני מלמדים משהו אחר לגמרי.

ילדים לא זקוקים להורים מושלמים, וגם לא להורים נוקשים. הם זקוקים למבוגר בטוח.

מבוגר שמסוגל לומר "לא" כשצריך, להציב גבולות ולהחזיק את ההובלה ההורית, אבל יודע לעשות זאת מתוך קרבה, ולא מתוך פחד ובהלה.

לא צריך לבחור בין גבולות לבין חיבור. הקשר והגבולות אינם אויבים. הם עובדים יחד ומושתתים זה על זה.